<h1>ראבי"ה סימנים תתל"ד—תתל"ה</h1>
<h2>דף יב.</h2>
אמר שמואל זופתין חבית ואין זופתין בורתא, ורב [דימי] פליג ואמר איפכא מר חייש לטורחא ומר חייש לפסידא. ירושלמי [ה"ג] אמר רבי אבא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי היתרתי בשר בכור למישקל בליטרא והיתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד, כלום אסרו בשר בכור לשקול בליטרא אלא כדי שיהיו מוכרין אותן בזול והן מערימין ומוכרין [אותו] ביוקר. כלום אסרו במלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה ואינון אוכלין ושותין ופוחזין. אמר רבי יוחנן אם הזכירוך לבולי יהא הירדן גבולך. אמר רבי [יוחנן] קבלין לרשות להיפטר מבולי. ונראה לי דהא דאמרי רבנן הלכות המועדות כהלכות כותים. ועוד אמרו [חגיגה י"ח ע"א] לא מסרך הכתוב אלא לחכמים לידע איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת הכל תלוי כדי שישמח במועד, כדמפרש בירושלמי ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות הרגל, כדאמרינן [שבת ל' ע"ב] אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' עד וכן לדברי תורה. הילכך היכא דאיכא טורחא יתירא אסור, שלבו עצוב מפני הטורח. וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד או בשאין לו מה לאכול כדי שיהא שמח במועד ועל דרך זו הולכים כולם. אם הזכירוך וכו'. פירוש אף על גב דאסור ללכת ממקום למקום על לא דבר במועד משום טורחא [כ]הא דפרישית לעיל אין יוצאין מדירה לדירה וכל שכן למרחקים, אם אינו לצורך מזונות או לעשות פרקמטיא בדבר האבוד, אפילו הכי אם הזכירוך לבולי, פירוש כמו אילו בולאות [גיטין ל"ז ע"א], שהוא ענין שררה, יכול לברוח על הספק, דחבי כמעט רגע דאין דבר אבוד גדול מזה. ורבי יוחנן דקאי בארץ ישראל נקט לברוח (מעבר) [לעבר] הירדן, ורשות למעלה מבולי היא, ויכול לקבול ולדון בפניהם ולהסתלק מן בולי. ודכוותיה מותר אדם לקבול בשביל חובותיו במועד. ודמי להא הולכין ליריד של גוים וכו'. ואפילו אם צורך של יחיד הוא, ולעיל פירשתי נמי דישראל יכול לדון דיני ממונות והוא בכלל צורכי רבים.
